משולחנו של מרן - מה מברכים על במבה נוגט ובמבה אדומה?

הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א ככתבם וכלשונם

מה מברכים על במבה נוגט ובמבה אדומה?

בענין הברכה על במבה נוגט ובמבה אדומה, הנה כל במבה נעשית מגרגירי תירס קשים, מהסוג של פופקורן, והברכה היא בורא פרי האדמה, ויש לבדוק עם נותני הכשרות אם אכן במבה נוגט וכדומה מיוצרים ג"כ מהסוג של גרגירי התירס הנז', המתנפחים בחום התנור, ואינם ראויים לאכילה כמות שהן. שבאופן כזה ברכתם האדמה. ומה שאחי שליט"א חלק על דברינו, חבל מאד שלא קרא את כל הנימוקים שלנו והזדרז לחלוק ולזרוע בלבול בצבור. ואם היה קורא את כל הנימוקים שלנו בודאי היה מודה שיש לברך הבמבה האדמה, ולא היה נמשך אחר רבני כסא רחמים. וגם מרן אאמו"ר זצוק"ל, וכן הגרי"ש אלישיב, הורו לברך על הבמבה בורא פרי האדמה. ונימוקי מסקנת ההלכה בזה, נתבארו בארוכה בספר עין יצחק חלק ב' כללי ספק ברכות. ובשלחן המערכת חלק א' ערך בורא פרי האדמה.

ושם נתבאר, שבמקום שנחלקו הפוסקים איזו ברכה לברך לכתחילה, שהכל או העץ או האדמה, ולדברי הכל אם בירך הברכה המבוררת לא הויא ברכה לבטלה בדיעבד, שהרי לא הוציא שקר בברכתו, לא שייך לומר בכהאי גוונא ספק ברכות להקל, ובזה סמכינן על דעת רוב הפוסקים שפסקו לברך הברכה המבוררת יותר. שכיון שלדברי הכל יצא ידי חובה באותה ברכה, ואינה ברכה לבטלה, עדיף לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולברך הברכה המבוררת. וכל שכן אם מרן השלחן ערוך פסק לברך העץ או האדמה, ולדעת החולקים אינה ברכה לבטלה, הדרינן לכללא דקבלנו הוראות מרן, שרק במקום ספק ברכה לבטלה אין אנו הולכים אחר הוראות מרן. וכבר כתב רבי דוד אבודרהם, בתחלת הלכות ברכות, דמה שאמרו כל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו מעל, היינו שבירך ברכה שאינה ראויה, כגון שהכל, דגם זה בכלל כאילו מעל.

וע' להמג"א (סימן רו סק"א) שכתב בזה"ל: נראה לי שאותן הגדלים על האילן, ומברך בורא פרי האדמה משום שלא נגמר הפרי, או משום שאינן עיקר הפרי, אם בירך בורא פרי העץ יצא. והעתיקו דבריו האחרונים.

וכן כתב בברכת יוסף ידיד חלק ב' (דף כב ע"ב), דבכהאי גוונא ליכא למיחש לספק ברכות. ע"ש.

ובחיי אדם (כלל נא סימן יב) כתב, שדבר שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, רק מחמת שנתרסק או מחמת שאינו עיקר הפרי או שלא נגמר הפרי, ירד ממעלתו ומברכים עליו בתחלה שהכל, מכל מקום בדיעבד אם בירך עליו ברכתו הראויה לאותו מין, יצא. ע"ש. [ועיין ברמ"א סימן רב סעיף ז]. וכן פסק בשו"ת שער אשר אורח חיים (סימן ו' בד"ה והנה), שהעיקר לדינא כדעת מרן ז"ל.

והנה הברכה על הבמבה היא בורא פרי האדמה, שהרי התירס שממנו עושים את הבמבה הוא זן מיוחד שנזרע לצורך הבמבה. ואינו התירס הרגיל, וכיון שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו, ורק אחרי הריסוק או הניפוח [פופקורן] נעשה ראוי לאכילה, אין ברכתו משתנית. ויסוד הדברים מדברי רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ט"ז ח"ב דף קמג:) שכתב: קורא שהוא מלולב שהוא רך וכו' מברכים שהכל, שאין אנשים נוטעים אותם על דעת לאכלם כך, אלא כשיגמרו הפרי. אבל אם היו נוטעים אותם האנשים על דעת לאוכלן כך רכין, כמו מין אילן שנוטעים אותו על דעת לאכול העלין ותמרות רכין, מברך בורא פרי האדמה. ע"כ. ולפ"ז גם לגבי במבה, מאחר שנעשית  של תירס, ולא מהתירס הרגיל, ונוטעים זן זה לשם ריסוקו או ניפוחו, ולא אכילתו בפני עצמו, וגרגירי התירס קשים ביותר שאינם ראויים לאכילה כלל קודם הריסוק [או הניפוח שנעשה פופקורן], לכן ברכתו האדמה.

ויש שקישרו את הדברים למחלוקת בין תמרים שמיעכן, ולא שמו לב שאין זה קשור כלל למחלוקת בדין תמרים שמיעכן, דהכא גם להחולקים כיון שדרכו רק בריסוק, וא"א לאוכלו בפני עצמו, שזה סוג מיוחד של גרגירים קשים שא"א לאוכלם בפני עצמן, חשיב במילתייהו קאי גם אחר הריסוק, ולא שמו לב לדברי רבינו ירוחם הנ"ל, וכן מבואר בתרומת הדשן (סי' כט) שכתב, דבשמים כתושים בדבש, דכיון דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק הבשמים, מש"ה חשיבי קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק". ע"כ. ומבואר להדיא דכל דבר שדרכו להיות מעוך ומרוסק, כמו זן התירס שנזרע לשם הבמבה, ברכתו בורא פרי האדמה.

וכן משמע מהחיי אדם (כלל נא ס"י) שכתב, אין מברכים העץ אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם ריסקו עד שאינו ניכר כלל מה הוא, מברכים שהכל. ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק, אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה. ע"כ. וכן משמע מדברי ש"ע הגר"ז בכמה דוכתי בהל' ברכות, דכל שהדרך על ידי ריסוק, אין ברכתו משתנית. וכן משמע במג"א (סימן ר"ב ס"ק י"ח) שכתב לגבי בשמים שחוקים, דכיון שהדרך הוא לכתוש ולשחוק, הרי הם חשובים כקיימי במילתייהו.

וכן הוא במשנ"ב בסימן רג (ס"ק יב) "דדרך הבשמים לכתוש באופן זה". ע"כ. וע"ש בשעה"צ (ס"ק יט) שכתב, שאינו דומה למה שמבואר בסימן ר"ד (ס"ק נ"ב) דצריך שיהא ניכר מהותו ותארו, דהכא לענין הבשמים שדרכן בכך מודו כולי עלמא, והיינו, אפילו לדעת הרמ"א בהגה"ה גבי תמרים שמיעכן (בסימן ר"ב ס"ז), וכמבואר בהדיא בתרוה"ד הנ"ל. וכן משמע עוד במשנה ברורה (סימן רב ס"ק מד) דאם רוב  דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק, אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה, בין לענין פה"ע או פרי האדמה.

ואברכי כסא רחמים לא הבינו את הדברים הנ"ל, כדרכם, והוציאו חוברות לחזק דברי רבם, וכתבו בחוצפא ויהירות, והכל הבל ורעות רוח בקנאה ותחרות, וחבל שגרמו  בלבול בכך שיש שנמשכו אחר דבריהם. ובס' ברכת ה' פסק לברך האדמה על פפקורן, ומאידך על במבה פסק לברך שהכל. והרי גרעיני התירס של הבמבה נזרעים במיוחד לצורך במבה, לא ראויים לאכילה רק באופן כזה, זה זן מיוחד שזורעים לשם הבמבה, ורבינו ירוחם כתב שאם זורעים במיוחד לצורך ריסוקו ברכתו האדמה. וכדין גרעיני אבטיח וגרעיני חמניות בזמנינו. והוא עצמו פסק לברך על גרעינים כאלה האדמה.

ומה שדייק מהריטב"א בפ"ג מהל' ברכות הי"ב, לא הבין דברי הריטב"א, שם מדבר על כל מטבע ברכה שהפקיעו חכמים שם פרי מהברכה, ובזה אמר שאם בירך בורא פרי האדמה על הלחם לא יצא, אבל לא דיבר על שינוי במהות, אלא על שינוי במטבע הברכה. ואין לזה קשר לבמבה. וגם מה שהביא ראיה מרבינו יונה, אין זה ענין לבמבה אחר שרבינו ירוחם כותב שאם נטע למטרה שיעשו בו דבר אחר, מברכים עליו בורא פרי האדמה. והרבה נהגו לברך עליו שהכל, מפני שאינם יודעים שהוא נעשה מזן מיוחד של תירס הנזרע במיוחד לשם הבמבה. וגם אין עושים את הבמבה כעיסה עם תערובת מרובה של דברים אחרים, אלא רובו ככולו הוא מגרגירי תירס דקים כמות שהן, המתנפחים בחום התנור. [ועדותי נאמנה דחזי הוית למרן אאמו"ר זיע"א בליל פסח [תשס"ו] שבירך על הבמבה בפרהסיא "בורא פרי האדמה". וראה במה שכתבנו בירחון יתד המאיר תמוז תשס"ה. ושם דחינו דברי הסוברים לברך על במבה שהכל. וע"ע באורך בספר אבא באהל ביתי, וכיוצא בזה ראה בילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תכב, ובמילואים שבסוף הספר].

בברכת התורה, 

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול