קידוש על יין מבושל או מפוסטר

1. מקדשים על יין מבושל, ועל יין שיש בו דבש. האם יין מבושל כשר לקידוש, נחלקו בזה הפוסקים דלשיטת רש"י (ב"ב צז.) והרי"ף בתשובה (סי' רצה) יין מבושל ברכתו שהכל דאישתני לגריעותא, וכ"כ רב האי דכיון שהורתח היין ואפי' מעט, ברכתו שהכל ואין בו משום יין נסך. ושיטת הרמב"ן והר"ן (פסחים כב: ד"ה אין) והרא"ש והתוס' (ב"ב צז. ד"ה אילימא) דיין מבושל כשר לקידוש דאישתני למעליותא, וכ"ד הסמ"ק והרשב"א והביאו ראיה דבהדיא אמרו בירושלמי (פסחים פ"י סוף ה"א) דקונדיטון כשר לד' כוסות, ומכן מוכח דכשר לקידוש וברכתו הגפן. והרמב"ם ס"ל דיין מתוק ומבושל פסול לקידוש מטעמא אחרינא דכיון שאינו ראוי לנסך בו על גבי המזבח, דהא כתוב בתורה "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו" וא"כ אפי' עירב דבש כל שהוא פסול לקידוש. והטור כתב שיש חולקים דס"ל דהא דאין מקדשין על יין שאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח, היינו ביין שנשתנה לגריעותא, כגון יין מגולה או שריחו רע, או מבושל, אבל על יין מתוק מקדשין. ומרן השו"ע (סי' רע"ב סעי' ח') דמקדשין על יין מתוק או מבושל, וכן הוא בסי' רב (סעי' א') דמברכים על יין זה בורא פרי הגפן וכך נוקטים דיין מבושל ברכתו הגפן. ועי' בשו"ת יחו"ד (ח"ב סי' לה) שהקשה מדוע מרן פסק דברכתו הגפן, הלא דעת הרמב"ם והרי"ף דברכתו שהכל, וכיצד שביק מרן להני רבוותא ונקט לברך הגפן, והא הוי סב"ל? ועוד דכיון שהרמב"ם והרא"ש קיימי בחדא שיטתא, הו"ל לפסוק כוותייהו כפי הכלל שקבע הב"י בהקדמתו? ותירץ דמסתבר הוא שלא ראה מרן את תשובת הרי"ף (ואף שהמ"מ למד בדעת הרמב"ם שברכת יין מבושל בורא פה"ג, וממילא אין ברור שהרמב"ם ס"ל שצריך לברך הגפן, מ"מ הלא רי"ו נקט בהרמב"ם לברך שהכל, ולכן חייבים לומר שמרן הב"י לא ראה לתשובת הרי"ף), והא דלא אמרינן סב"ל משום דלא אמרינן סב"ל אלא במקום שלשיטת החולקים לא יצא כלל יד"ח, דכיון שיש ספק שקר בברכה אמרינן סב"ל, משא"כ בנידון דידן דאף הרמב"ם והרי"ף מסכימים דאם בירך הגפן יצא ידי חובה, בזה אמרינן סב"ל. (וכשם שמצינו בסי' ר"ו במג"א סק"א דבפירות הגדלים באילן ועדיין לא נתבשלו שצריך לברך עליהם בורא פרי האדמה, ואם בירך העץ יצא, וביאר הפמ"ג דהטעם משום שלא שיקר בברכתו, ועיי"ש בשערי תשובה שהוסיף שאם הוא מסופק על ברכת פרי מסויים, משום שאינו יודע אם דרך לאוכלו חי או מבושל, יברך עליו אדמה, בין כשאוכלו חי ובין כשאוכלו מבושל, משום שכאשר בירך אדמה יצא לכו"ע, א"כ ה"נ הכא דכאשר מברך הגפן יצא ידי חובה). וכה"ח (סי' רב סקי''ב) כתב דלא אמרינן סב"ל אלא דווקא במקום שנחלקו האם צריך לברך או א''צ לברך, משא''כ במקום שלכו''ע צריך לברך אלא שנחלקו איזו ברכה יברך בזה קיי''ל כמרן. ובחזו"ע (ברכות) כתב שהכה"ח סותר עצמו מכמה מקומות שכתב כמה פעמים לברך דלא כמרן משום סב"ל, ולכן נקט שהחילוק כנ"ל.
2. יין מפוסטר דינו כיין מבושל שכשר לקידוש, ואם נגע בו גוי או יהודי מחלל שבת, אין היין נהפך  להיות יין נסך. כיום הדרך לפסטר את היינות דהיינו להרתיח את היין עד 80 מעלות צלזיוס, ודנו הפוסקים האם נחשב ליין מבושל או לא, ונפק"מ לעניין יין נסך. בגמ' ע"ז (ל.) "אמר רבא הלכתא יין מבושל אין בו משום יין נסך" ובהמשך "שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא, משכיה אבלט לידיה, א"ל שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך" ופירש"י "ושמעינן מהכא דאף בשתיה מותר". ובשו"ת מעשה הגאונים (עמ' עז) כתבו וז"ל "ולעניין יין מבושל שלח רבינו יקותיאל ... שהיין לא צריך בישול כמו בשר או דגים שיש לחלק ביניהם בין נתבשל כל צרכו או לאו, אלא היין בכל שהוא יש לשנותו מכמות שהיה וכיון שנתן האור מתחתיו ונתחמם עד כדי שיעקר להרתיח רתיחות, אין בו משום יי"נ ואין מברכים עליו אלא שהכל". אמנם הרמב"ן בחידושיו לע"ז (ל.) דייק מן הירושלמי דבעי למעט ממידתו, והר"ן למד דלא פליגי ואה"נ דגם ע"י רתיחה מועטת מתמעט ממידתו, וכ"כ שו"ת שבט הלוי (ח"ב חיו"ד סי' נא) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' סא). אמנם עי' ברמב"ם (פ"ו מהלכות איסורי מזבח ה"ט) שכתב וז"ל "ואלו היינות הפסולים לגבי מזבח, היין המתוק והמעושן והמבושל באש או בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול, אבל יין שחיממו אותו בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, אם הביא כשר". עכ"ל. ומשמע דבעי שישתנה טעמו בבישול דאז אמרינן דאזיל ליה חיבת יין נסך, אבל אם לא נשתנה טעמו לא אזיל ליה חיבת יין נסך. ועי' יבי"א (ח"ח חיו"ד סי' טו) שהביא פוסקים רבים שסוברים כהרמב"ם אמנם כתב דכיון  דהוי ספיקא דרבנן, דהא סתם יינם מדרבנן, א"כ ספיקא דרבנן לקולא, ובפרט שמרן פסק לקולא דכל שהרתיח, נחשב ליין מבושל, כמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' קכג סעי' ג') וז"ל יין מבושל שלנו שנגע בו עכו"ם מותר, ומאימתי נקרא מבושל, משהרתיח ע"ג האש". ועי' באור לציון (ח"ב פ"כ אות יט במקורות) שנוקט שיין מפוסטר לא הוי בגדר יין מבושל, משום שאינו מתמעט ממידתו, והרי ידוע שיין מפוסטר מרתיחין מעט בכלי סגור והאדים שעולים למעלה ע"י הרתיחה חוזרים לתוכו, אינו מתמעט ממידתו, והגרע"י (שם) דחאו דכיון שראוי להתמעט, סגי, אף שאינו מתמעט בפועל.

והנה לכאורה היה מקום להקשות על דברי קדשו של מרן הגרע"י זצ"ל ממה שכתב בחזו"ע (ארבע תעניות – דיני סעודה מפסקת עמ' רנט בהערות) דחלב וגבינה מפוסטרים אינם נקראים תבשיל לעניין סעודה מפסקת, ושרי לאכלם עם עוד תבשיל. ולכאורה קשה מניד"ד דפיסטור נחשב לבישול? ועי' בתורת המועדים (שם) שביאר שיש לחלק דשאני סעודה מפסקת שאנו דנים במהות וחשיבות של "תבשיל" וליכא, דכיון שלא נשתנה טעמו של החלב והגבינה מהבישול, לא חשיב תבשיל, משא"כ לענייננו שיין מפוסטר נתמעט מחשיבותו, לכן לעניין זה נקרא יין מבושל.

1. שאלה שנשאלה: אנחנו עושים שמחה מיד במוצאי שבת, והמוזמנים אמורים להגיע כבר בצאת השבת באופן שלא נספיק לחמם את התבשילים, האם יהיה מותר להניח את התבשילים (היבשים) על גבי הפלאטה קודם צאת השבת כדי שיהיו מוכנים לצאת השבת, או שיש בזה איסור מכין משבת ליום חול?

תשובה: יש בזה איסור הכנה ולכן אסור לעשות כן, אמנם אם יכוונו את הפלאטה שתהיה מכובה, ויניחו עליה את התבשילים (אפי' לחים) בעוד הפלאטה קרה, ולאחר מכן תדלק הפלאטה מאיליה, מותר לעשות כן. במשנה (שבת קיג.) איתא "מקפלין את הכלים ומציעין את המיטות מליל שבת לשבת, אבל לא משבת למוצ"ש". וכ"פ הטשו"ע (סי' שכג סעי' ו'). ופירש"י והראשונים דהוי משום הכנה משבת לחול, ואפי' לצורך מצוה כגון מיו"ט לחבירו אסור, כדאמרינן והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת. וכמו שמצינו למג"א (הנ"ל) שאסור לומר שהולך לישון לצורך חול משום דין הכנה, וכן בגמ' (שבת קיד:) "אמר ר' זירא אמר רב הונא ואמרי לה אמר ר' אבא אמר רב הונא, יוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק" ופירש"י "ולא מיבעיא בשבת דעלמא דאסור משום שבות, דקטרח משבת לחול, אלא אפי' האידנא דיש כאן עינוי" עכ"ל. ומבואר שאסור לטרוח משבת לחול משום דהוי זלזול בכבוד השבת, שטורח ומכין את הדברים הצריכים לו לחול, וא"כ ה"ה הכא.

והנה בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' סא) נשאל במה שנהגו אותם שיש להם רק מחלבה של גויים ובשבת בצהריים הישראלית נותנת לגויה קנקנים והולכת עימה לראות כיצד חולבת ומביאה לבית הישראל לצורך מוצ"ש האם יש בזה מדין הכנה, והשיב, דכל איסור הכנה משבת לחול, זהו דווקא היכא שראוי לעשותו במוצ"ש, ורק מתוך שרוצה להרויח זמן וטרחא במוצ"ש עושהו בשבת ומחליף עבודת החול לעשותה בשבת ובזה אסור, משא"כ במקום שאין לו אפשרות לעשותו במוצ"ש והדבר מוכרח לעשותו בשבת, שרי ואין בזה משום הכנה, והביא ראיה לדבריו מהא דשרי לטלטל כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל כדי שלא יתקלקל או שלא יגנב, ואף שאינו צריך את הכלי להשתמשות בשבת, שרי, ולא חיישינן משום הכנה, דכיון שאין כוונתו להרויח זמן עבודה בחול, רק שהדבר מוכרח להיות בשבת דווקא שלא יתקלקל, אין בזה משום הכנה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' כד) להתיר להכניס אוכלים למקפיא בשבת אף שכוונתו למוצ"ש, עיי"ש. ומבואר מדבריו כדברי המהרש"ג, ולפי"ז במקום שרוצה להוציא דברים מן ההקפאה לצורך מוצ"ש, כיון שאין אפשרות להוציא את הדברים במוצ"ש משום שלא יופשרו עד שעה מאוחרת מאד, מותר להוציאם אפי' מבעו"י.

ולפי"ז יש לדון בענייננו כאשר רוצה להניח על הפלאטה, האם יהיה מותר? ונראה שיש לאסור במקרה זה, משום שיש לחלק בין הפשרה, שאינו עושה שום תיקון בגוף המאכל, אלא רק מוציאו והוא מפשיר מאיליו, ולכן מותר, משא"כ בניד"ד שכאשר מניחו על הפלאטה, עושה תיקון בגוף המאכל. וראיה לדבר מסי' תרס"ז שהתירו להוציא את הספסלים והשולחנות מן הסוכה קודם הלילה, אבל אסור להעמידם על מתכונתם, משום שכאשר מתקן את השולחן לצורך הלילה, הוי תיקון בגוף הדבר ואסור.

אמנם אם הפלאטה מכובה עיין בשו"ת יביע אומר חלק י' סימן כ"ו והניף ידו שנית בחזון עובדיה שבת כרך ד' עמוד שמ"ח הלכה י"ג, שהתיר להניח אפי' תבשיל עם רוטב על גבי פלאטה מכובה בשבת, משום שזה רק גרמא, וא"כ בשעה שמניח על הפלאטה אינו עושה שום תיקון בגוף המאכל, ולכן מותר.