שצריך לכוף ראשו לעצום עיניו ולהניח ידיו זו על זו בשעת התפילה

1. צריך לכוף ראשו מעט בשעת התפילה, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובליבו יכון למעלה לשמים. כן איתא בגמ' יבמות (קה:) כתוב אחד אומר (מ"א ט ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים וכתוב אחר אומר (איכה ג מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים והעלו שם בגמרא שהמתפלל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. וכ"כ הרי"ף (ברכות כב:) והרא"ש (ברכות פ"ה סי' ג). ובראשונים הקשו מהגמ' בברכות (לד:) "אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות", ואילו בגמ' יבמות כתוב שצריך ליתן עיניו כלפי מטה? ומחמת קושיא זו נוקט המהר"י אבוהב כשיטת תלמידי רבינו יונה (כד: ד"ה בבית) דטעמא דבית שיש בו חלונות, אינו אלא כדי שיהא הבית מתוקן באויר טוב, אמנם לשיטת רש"י שפירש שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע, קשה. ותירץ הב"י שמה שכתב שיסתכל כלפי שמים אינו רוצה לומר שיהיו עיניו תלויות למעלה כל זמן התפילה אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו. וכ"פ מרן השו"ע (סי' צה סעי' ב') והב"ח כתב שקודם שמתחיל להתפלל יסתכל בחלונות כלפי שמים כדי שיהא ליבו נכנע,  והביאו העטרת זקנים (אות ג') וכ"כ הלבוש וכה"ח (סק"ט) והמשנ"ב (סק"ד). והביאור בהגדרה "שיהיו עיניו למטה וליבו למעלה" פירש רבינו יונה וז"ל "ר"ל שיחשוב בליבו כאילו עומד בשמים ויסיר מעליו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כמו שאמרו הקדמונים: כשתרצה לכוין פשוט נשמתך מעל גופך, ולאחר שיגיע לזה יחשוב ג"כ כאילו עומד למטה בבית המקדש מפני שעל ידי זה תפילתו רצויה". עכ"ל. ובכה"ח (סקי"א) הביא להנוה שלום (אות ב') שכתב "ויזהר מאד בזה ויוסיף חרדה ואימה גדולה כשיזכור שהוא עומד בשמים, ששם עומד שורש חיי נשמתו, ויתבושש ויכלם מלחשוב דברים אחרים וישים נגד עיניו במה שאמרו בזוהר דמאן דאתי למפתי למאריה בלבא רחיקא, גורם לאסתלקא מעלמא עד לא מטי זמנוי, הבט נא וראה שעל ידי זה גורם לעצמו שימות בקצרות שנים יען שהוא מדבר עם המלך מלכו של עולם וליבו בל עימו, על כן יתחייב ראשו למלך בר מינן. עכ"ל. וכתב ע"ז כה"ח אבל אם משים דעתו שהוא עומד לפני המלך הגדול ובעי ומתחנן לפניו ומכוין בתפילתו, ממשיך חיים נצחיים לשורש נשמתו, ומאריך חיים.  ועי' בספר חסידים (סוף סי' יח) וז"ל "ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם וקורים אותם רישא דחזרי" והביאו מג"א (סק"א), והמהרש"ל (ים של שלמה יבמות פי"ב סי' צח) כתב שראוי לגעור בהם.
2. אין לעשות תנועות משונות בציבור, וכן לא ירים את קולו כדי שלא יתלוצצו עליו בני אדם, אמנם אם מתפלל ביחיד, וזה מעורר את כוונתו רשאי. כן כתב הפמ"ג והביאו משנ"ב (סק"ה) ובטעם האיסור כתב המשנ"ב (סי' נו סק"ה) כדי שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא.
3. לכתחילה יש להתפלל תפילת שמו"ע בעצימת עינים, ומ"מ אם מכוין יותר כאשר מתפלל מתוך הסידור ועיניו פקוחות כדי לראות את הכתוב בספר, עדיף שיתפלל מתוך סידור ולא יעצום עיניו. עי' בזוה"ק פרשת ואתחנן (דף רס ע"ב) שכתב וז"ל תא חזי, מאן דקאים בצלותא בעי לכוונא רגלוי ואקמוה, ובעי לחפייא רישיה כמאן דקאים קמי מלכא, ובעי למכסייא עינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא, ובספרא דרב המנונא סבא אמר מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך בארעא, אקדים עליה מלאך המוות, וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו דשכינתא ולא ימות בנשיקא, מאן דמזלזל בשכינתא מתזלזל הוא בההיא שעתא דאצטריך ביה, הדא הוא דכתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, האי מאן דאסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי, והיך יכיל לאסתכלא בשכינתא אלא לינדע דודאי שכינתא קמיה, הה"ד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר דתמן שרי שכינתא, בגין כך לא בעיא למיהוי חוצץ בינו ובין הקיר. עכ"ל הזוהר. וכתב בשער הכוונות (ד' ע"א) דעפי"ז היה מנהג האריז"ל שהיה אומר כל הזמירות והקרבנות והקר"ש מתוך סידור התפילות שבידו, אבל בתפילת העמידה דלחש היה עוצם עיניו ואומר על פה, וגם בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"ץ. וכ"כ כה"ח (סק"ט). ומ"מ כתב המחב"ר (סק"ג) שאם מתפלל בסידור ושח עינים לראות בספר לית לן בה, וכ"כ בקשר גודל (סי' יב אות כח). ואין חשש מצד הזוהר, משום שכאשר מסתכל מתוך הסידור הוי כמאן דמאיך עינוי בארעא. אמנם כתבו האחרונים שיותר טוב להתפלל מתוך הספר מעינים סגורות, ומה שכתב רבינו האריז"ל שצריך להתפלל כל הג' תפילות בעינים סגורות, הוא לחומרא בעלמא, או למי שיכול לכוין בעינים סגורות יותר מתוך הספר.
4. מניח ידיו על ליבו כאילו כפותים, ויניח ידו הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד, ומי שקשה עליו להניח ידיו זו על זו, יכולים לתת ידיהם על הסטענדר. ומ"מ לא יניח ידיו על מתניו, או מאחוריו, מפני שזה דרך יוהרא. כן כתב הרמב"ם בפ"ה (תפלה ה"ד) ומקורו מהגמ' שבת (י.) "רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מריה". וכן מוכח מהגמ' "אמר רב אשי חזיתיה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא, שדי גלימא ופכר ידיה, וכי איכא שלמא בעלמא, לביש ומתכסה ומתעטף, אמר הכון לקראת אלהיך ישראל". משמע מהגמ' דלעולם היה פוכר ידיו, ולא היה משנה את קשירת הידים, רק את המלבושים שינה כפי הזמן. וכתב הטור שרצוי שיניח ידו הימנית על השמאלית. וכתב הב"י דאפשר שהוא רמז להכנעת יצר הרע, שהוא נרמז בצד שמאל. והנה המהר"י אבוהב כתב שהכל הולך כפי מנהג המקום, שיש מקומות שחובקין היד והזרוע ימין תחת אציל שמאל ושמאל תחת אציל ימין כשמדברים עם המלך וזהו מנהג ארץ אדום ויש מקומות שחובקין ידיהן באצבעותיהן ויש מקומות משימים ידיהם לאחוריהם וכן מנהג ארץ ישמעאל ומכוונים לרמוז כאילו אין להם ידים כלומר שאין להם יכולת זולתו. אבל אסור להניח ידיו על חלציו (מותניו) לפי שזו דרך יוהרא, וכך פירש הב"י בדברי הרמב"ם, וכתב שכן מבואר בלבוש. וכ"פ מרן השו"ע (סעי' ג'). וכתב הב"י דיניח יד הימנית על השמאלית רמז להכנעת היצר הרע שהוא נרמז בצד שמאל, ובכה"ח (סקי"ג) כתב שהוא רמז להגביר את מידת הרחמים על מידת הדין. ועי' משנ"ב (סק"ו) בשם הרמ"ק שיכוף האגודל בתוך פיסת היד. ועי' בערוך השלחן סי' צ"א סעי' ז' לגבי בני אדם שקשה להם להתפלל אם מניחים ידיהם זו על זו, שיכולים לתת ידיהם על סטענדר וכדו, וכל אחד יעשה כפי שטוב לו להתפלל, וכן נהגו החזו"א והגרי"י קנייבסקי (ארחות רבינו ח"ג עמ' רז) להתפלל כשידיהם על הסטענדר.