שצריך לכווין רגליו בשעת התפילה

1. יש לכוין את רגליו זה אצל זה, עד שיהא נחשב כאילו אינן אלא אחד, והטעם כדי להידמות למלאכים שכתוב בהם 'ורגליהם רגל ישרה' כלומר שרגליהם נראים כרגל אחד. בגמ' ברכות (י:) א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר (יחזקאל א ז) ורגליהם רגל ישרה ופירש רש"י ורגליהם רגל ישרה נראים כרגל אחד וכתב ה"ר יונה (ה. ד"ה המתפלל) כלומר צריך שיחבר אותם זה אצל זה בכיוון כאילו אינם אלא אחד. ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) נחלקו רבי לוי ורבי סימון בטעם הדבר, חד אמר כמלאכי השרת וחד אמר כמו עבודת הכהנים שנעשית עקב בצד גודל. והנפק"מ בין הטעמים אם יכול לעמוד כעקב בצד גודל, או שצריך לכווין רגליו לגמרי. ורבינו יונה (ד"ה המתפלל) כתב שכיון שהבבלי נוקט שהטעם הוא כמאן דאמר כמלאכים, הילכך צריך שיכוין את רגליו זה כנגד זה כדי שידמו רגל אחד. אמנם מדברי הטור משמע שהוא סובר כמאן דאמר ככהנים, שהרי בסימן צ"ח כתב "והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה", ומיישב הב"י דשמא אפי' למ"ד משום להידמות למלאכים אין הכוונה שצריך לכווין רגליו עד כדי כך, אלא השיעור הוא כפי עבודת הכהנים. והטעם שצריך להתדמות למלאכים, הוא מכיון שעומד לדבר עם השכינה, לכן צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו, ולדמות כאילו הוא מלאך משרת שאין לו בעולם שום דבר מלבד לשרת לבורא עולם. ומהר"י אבוהב כתב טעם אחר שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה'. וכ"פ הטשו"ע (סי' צה סעי' א'). אמנם בדיעבד אפי' אם לא כיוון את רגליו כלל, יצא. עי' בב"ח שמשמע מדבריו שצריך לחזור ולהתפלל, והעולת תמיד (אות א') כתב שצריך עיון למעשה, אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות תפילה ה"א – ד) משמע שאין השוואת רגליים מעכב בדיעבד, וכ"כ א"ר (סק"א) ובית לחם יהודה (למהר"י עייאש דף יט. מהספר) ופמ"ג (מש"ז סק"א). והנה בא"ר כתב שאם רוצה להתפלל תפילת נדבה, הרשות בידו להתפלל נדבה אף בלא חידוש, ובכה"ח (סק"ב) כתב דאנן לא קיי"ל הכי מפני שתפילת נדבה צריך לכוין בה מתחילתה ועד סופה ואם אינו יכול לכוין יפה, ע"ז נאמר "למה לי רוב זבחיכם" וכיון שכיום בזמנינו קרוב לודאי שלא יוכל לכווין מתחילת התפילה ועד סופה, לכן אין להתפלל תפילת נדבה. ומי שאינו יכול להצמיד את רגליו זו לזו, יקרב אותן עד כמה שיכול. כן פסק בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' לח אות ו').
2. שליח ציבור שמתפלל בלא לכוין רגליו, אם הוא מחמת שאינו יכול לעשות כן, יש להניחו להתפלל כך, אך אם הוא מחמת שסובר שהותר הדבר ואינו רוצה לשנות, אפי' שהורגל בכך שנים רבות אין להניחו להתפלל לפני העמוד. כן כתב בשו"ת אגרות משה (שם אות ה').
3. גם אדם שמתפלל באוטובוס בישיבה, או כשמתפלל בשכיבה וכגון שהוא חולה צריך לכוין את רגליו. במשנ"ב (סק"ב) כתב שהמתפלל בישיבה צריך לכוין את רגליו, ועפי"ז כתב המקור חיים דאף אם מתפלל בשכיבה יכווין את רגליו. ועי' כה"ח (סק"ג) שכתב דהיינו אם יכול לכוין רגליו, אבל לא יבטל התפילה בשביל זה אם אינו יכול לכוין רגליו, ובדיעבד אינו מעכב.
4. אסור לסמוך גופו לאחריו או לפשוט את רגליו, או להרכיבם זה על זה בשעת התפילה, משום שכל זה הוא דרך גאוה  אלא יושב וראשו כפוף. כן פסק המשנ"ב (סק"ב)
5. לפני שמתחיל תפילתו יעשה ג' פסיעות לפניו דרך התקרבות והתכוננות לדבר שצריך לעשות. כן פסק הרמ"א והטעם מבואר בדרכי משה (אות א') שהוא כנגד שלש הגשות לתפילה שבמקרא: ויגש אברהם, ויגש יהודה, ויגש אליהו ששלושתן נגשו לתפילה. ואינו צריך לילך לאחוריו כדי ללכת לפניו, אבל מנהג העולם הוא שפוסעים ג' פסיעות אחורה. כן פסקו הטשו"ע (שם סעי' א') ובמשנ"ב (סק"ג) ומ"מ כתב בקיצור שלחן ערוך (סי' יח סעי' ב') שאת שלשת הפסיעות יעשה לפני שמסיים את ברכת 'גאל ישראל' ולאחר שיסיים את הברכה יחזור לפניו שלש פסיעות, וכתב התהילה לדוד (סי' קיא סק"א) דהליכת ג' פסיעות אלו אינה נחשבת להפסק בין גאולה לתפילה, מפני שהן צורך תפילה.
6. יש נוהגים לנענע גופם מלפניהם לאחריהם ומאחריהם לפניהם בשעת לימוד תורה ובשעת תפילה, ויש אומרים שאין נכון לעשות כן בתפילת שמו"ע, אלא צריך לעמוד בלא תנועה כעומד לפני מלך, והעיקר תלוי באיזו צורה מכוין יותר ואם מכוין כאשר מתנועע בתפילתו, כן יעשה. מקור הדין איתא ברמ"א בסי' מ"ח "ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה, דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים על שם (תהילים לה, י') כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". ומקורו טהור מהאבודרהם (סדר שחרית של חול) שהביא כל הנ"ל והוסיף בשם הריקאנטי (פרשת יתרו) שעל פי הקבלה יש להתנועע בשעת התפילה, ושכן הוא בזוהר  (ח"ג דף ריח ע"ג). וכן כתב בספר חסידים (סימן נז) ושיבולי הלקט (סימן יז) ומנורת המאור (נר ג' כלל ג' פרק יג) וארחות חיים (סוף הלכות בית הכנסת דף ד' ע"ד). וכ"כ הכנה"ג (הגהות הטור סי' צה) בשם המדרש, שחייב אדם לנענע עצמו בשעת התפילה כמו שאמר הכתוב כל עצמותי תאמרנה. אמנם בכף החיים (סי' מח סק"ט) הביא לשון הזוהר הנ"ל וז"ל נשמתהון דישראל אתגזרו מגו בוצינא קדישא דדליק דכתיב נר ה' נשמת אדם וכו', נהורא דשרגא כיון דאתאחדת גו פתילה, ההוא נהורא לא שכיך לעלמין, כגוונא דא ישראל דנשמתייהו מגו ההוא נהורא דשרגא כיון דאמר מלה חדא דאורייתא הא נהורא דליק ולא יכלין אינון לאשתככא ומתנענען לכאן ולכאן ולכל סטרין כנהורא דשרגא, דהא נר ה' נשמת אדם". עכ"ל. ודייק כה"ח מהזוהר דהיינו דווקא בשעת לימוד תורה, אבל לא בשעה שמתפלל. וכן בבעל הטורים על התורה (פרשת יתרו) על הפסוק וירא העם וינועו, משמע נמי שכל דין זה נאמר רק על שעת הלימוד ולא בשעת התפילה וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קיג) שאין להתנועע בשעת התפילה, ובאלפסי זוטא (ברכות פרק ה') כתב שלמדנו ממה שנאמר בחנה "רק שפתיה נעות" משמע שבא למעט נענוע הגוף ושלא אמרו כל עצמותי תאמרנה אלא בפסוקי דזמרה ודומיהן. וכן מבואר בסידור רבינו האר"י (דיני בית כנסת דף יט ע"א). והרב חיד"א (מחב"ר סי' מח סק"ה) אחר שהביא את המחלוקת הנ"ל סיים "ודעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד, מ"מ שפרא דמילתא שלא להתנועע בתפילה, שהוא כעומד לפני מלך". והמשנ"ב (סי' צ"ה סק"ז) הביא למג"א (סק"ד) בשם המהרי"ל שהיה מתנועע מלפניו לאחריו ומאחריו לפניו, וכן דעת הפר"ח (סי' צה) שיש להתנועע בתפילה, לכן נקט המשנ"ב שיכול להתנועע אף בתפילת שמו"ע.  הכריעו בילקוט יוסף (סי' מח אות א') ובהלכה ברורה (סי' מח אות ג') שהכל תלוי מה יגרום לו יותר כוונה, ואם מתכוין יותר כאשר מתנועע, מותר לו להתנועע. ומ"מ כל זה כאשר מתנועעים בצורה נורמלית ורגילה, אבל מה שנוהגים קצת אנשים שמתנענעים תנועה משובשת שהגוף עומד על עמדו רק בראש פעם הופך לימין ופעם לשמאל, כתב המשנ"ב (סי' מח סק"ה) דזהו דרך גאוה ואין לעשות כן.