פיקדון דירה ורווחי ריבית

אני בעל דירה דרשתי מהשוכר פקדון של 10,000 ₪. את הפיקדון שמתי בבנק בפקדון סגור שמבטיח תשואה של 4% בשנה. לאחר שנה הסתיים החוזה והדייר רוצה את הפיקדון בחזרה. בחשבון יש לי 10,400 - למי שייכים ה-400 שקלים שנצברו?

תשובה

אם עשיתם הסכם ברור על סגירת הכסף בפיקדון לטובת השוכר, הדבר ברור שצריך לקיים את ההסכם ולהחזיר את הפקדון עם הריוח לשוכר. אך אם לא היה הסכם כזה מעיקר הדין מותר למשכיר לקחת את הרווחים לעצמו.

בכל מקרה אם רוצה יכול המשכיר לתת את כל הכסף בתוספת הריוח לשוכר ואין בזה משום איסור ריבית.

נימוק התשובה

בשאלה זו יש להתייחס גם לבעלות כסף הפיקדון, וגם לאיסור ריבית בהחזרת התוספת. ובשולחן ערוך יורה דעה (סימן קע"ז סעי יט) כתב אם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לעובד כוכבים, הנפקד חייב באונסין ואין למפקיד בריוח כלל, ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד, אין בו משום רבית.

באופן זה שהשוכר נתן למשכיר את הכסף בתורת פקדון הרי זה תנאי גמור שאסור למקבל להוציא את הכסף באופן שיש עליו סיכון, אלא חייב להחזיק את הכסף באופן הבטוח שיוכל להחזיר לשוכר עם סיום החוזה, ואף שהכסף באחריות מלאה של המשכיר עדיין אין זה דומה להלואה שכולה שייכת רק ללווה ויכול לעשות בה כרצונו. למרות זאת אם עבר המשכיר והשתמש בכסף לעצמו כל הריוח שייך רק לו ולא לבעל המעות.

אמנם אם ירצה המשכיר מותר לו לתת לשוכר חלק מהרווחים ואפילו את הכל, בין אם הרוויח בהם בעסק, בתוכנית חיסכון, או אפילו בריבית מגוי. כיוון שהמעות לא באו לידו בתורת מלווה אלא כפקדון, ובאופן זה אין האיסור חל.

אמנם יש לדון בדין "עושה סחורה בפרתו של חברו" האם הרווח שייך למפקיד (בעל המעות) או לנפקד (המתעסק), שהשקיע בהם ונטל אחריות.

ובגמרא בבא מציעא (לה ע"ב) לעניין שוכר שהשאיל פרה, אמר רבי יוסי "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים" – כלומר, הרווח (תשלום השואל) שייך לבעלים המקוריים. ולפי דעה זו, הנפקד (המתעסק) שעשה עסקה במעות הפקדון שלא ברשות הבעלים, דינו כ"שואל שלא מדעת" או כ"גזלן", ולכן כל הרווחים שייכים למפקיד. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' שכירות פ"א ה"ו) ושו"ע (חו"מ סי' ש"ז ה"ה) כרבי יוסי. לפי זה, המתעסק חייב ליתן למפקיד (שוכר הדירה) את כל הריווח.

אך למעשה יש חילוק בין המקרה המדובר לדברי רבי יוסי, שהרי שוכר המשאיל פרה, אין השוכר טורח בגופו ואינו מקבל אחריות יתירה (הרי אם הייתה הפרה מתה כדרכה היה נפטר בשבועה). לכן אמרו שאינו עושה סחורה.

כמו כן כאן הנפקד טורח בגופו או בחכמתו וכן קיבל על עצמו אחריות הפסד (כיוון ששלח יד בפקדון, דינו כגזלן ונהיה חייב באחריות הממון). ומכוח הטורח והאחריות שנטל, הרווח יהיה בשבילו (כלומר שייך לנפקד).

עוד סיבה לחלק שלענין שוכר פרה הבעלים משאיל על דעת שתחזור הפרה, ואונס הוא דבר בלתי מכוון. או משום שדברי רבי יוסי נאמרו רק היכא ש"כליא קרנא" (אבד הקרן) מהבעלים, והוא דורש את התשלום. אבל בנידון דידן (הפקדון שהרוויח בו) הבעלים אינם מפסידים כלום אלא רק דורשים את הריווח – בזה לא אמר רבי יוסי, ולכן בעל המעות אינו יכול לדרוש את הרווח.