מאין יבוא עזרי...

מאין יבוא עזרי... 

אשמח לשתף את קוראי העלון בסיפורי האישי. אני סבורה שסיפור מן הסוג הזה צריך להיות מסופר ברבים דווקא משום שכלפי חוץ אין בו שום מאפיין של סיפור אמיתי – לא עלילה דרמטית, לא רקע מרגש וסוחט דמעות, ולא דמויות הירואיות. הוא סיפור פשוט של אנשים סטנדרטים, לכאורה. כאלו שבהחלט יכולים לגור בקומה מתחתיכם, לנהל חיים רגילים ולהסתיר יפה את מה שמתחולל בפנים. אפשר וסיפור כזה יתן כוח לאנשים שחווים חיים דומים – רגילים כלפי חוץ ומסעירים בפנים, וללא ספק הוא יתן כוח לרבנים המופלאים בקו ההלכה על מפעליהם הגדולים.

אני בחורה חרדית ממשפחה חרדית שגרה בשכונה חרדית. כלפי חוץ הכל אצלנו טוב: כולנו בריאים ברוך ה', רמת ההכנסה סבירה בהחלט, ואין לנו התמודדות מיוחדת. משום כך לא הצלחתי לתלות בשום גורם חיצוני את העובדה שאני חיה עם קונפליקטים פנימיים. בתחילה חייתי עם זה, אבל לאט לאט הרגשתי שהם משתלטים על חיי – התקשיתי להתרכז בלימודים, הייתי מדוכאת, התכנסתי בתוך עצמי והרגשתי שאף אחד בעולם לא מבין אותי.

ככל שהתבגרתי התחילה להציק לי עובדה נוספת: הקב"ה הביא אותי להורים טובים אך לא מבינים בחינוך. הם ביקורתיים באופן מוגזם, ומעולם לא קיבלתי מהם הערכה, עידוד או פירגון למשהו שעשיתי. הצעקות והגערות – ולפעמים גם מכות – הם חלק מסדר היום בביתנו, אך כמו שכבר הזכרתי כל זה קורה רק בתוך הבית פנימה. כלפי חוץ הם מחייכים, נחמדים ורגועים כל כך... מדי בוקר קמתי בהרגשה שאני חיה לבד ואף אחד בעולם אינו מעריך ואוהב אותי, מדי ערב הלכתי לישון באותה תחושה, וכך העברתי את שאר שנות נעורי. הבנתי שמשהו כאן לא תקין, וניסיתי לדלות כוחות מכל מיני ספרים שהגיעו לידי ולהאמין שאני כן בסדר, אבל מהר מאד נפלתי לזרועות הייאוש.

לפני זמן מה נשברתי לגמרי. הרגשתי שאינני יכולה להמשיך בצורה הזו! שאני כבר לא מסוגלת לחיות בבית שבו ניתנת ביקורת יומם ולילה! שאני לא מסוגלת לחיות עם האשמות ולהמשיך לצמוח! יותר מכל הפחידה אותי הידיעה שאני מתבגרת ועומדת להקים בית ולהיכנס לעולם הגדול מרוקנת לגמרי. המוטיבציה להשקיע בלימודים ירדה לחלוטין, לא הצלחתי להתרכז ולא התעניינתי בשום דבר, גם לא בחברות ובפעילות החברתית.

בשלב מסוים הרגשתי שעליי למצוא לי מורה להתייעץ איתה, אך הרגשתי חסומה. חששתי לגלות מה קורה בתוך הבית שלנו, פחדתי ממה שיחשבו עליי ועל הוריי, וכמובן נחרדתי למחשבה "מה יגידו עליי בשידוכים?"... אחרי חיבוטי נפש רבים שאלתי את אחת מחברותיי אם יש לה המלצה על מישהו שאוכל להתייעץ אתו בעניין אישי.

"קו ההלכה", קבעה מיד. "יש שם אפשרות להתייעץ באופן אנונימי".

היה עליי לעכל את הרעיון עוד כמה ימים.

"מה כבר יכולים לומר לי?" הרהרתי. חששתי שהם יכוונו אותי לצאת מן הבית ולעבור לפנימייה. זה לא התאים לי. חששתי גם שיאמרו שאין מה לעשות ואני חייבת להמשיך לכבד את ההורים, כי כיבוד הורים הוא בכל מצב. ברוחי התרוצצו כל שיעורי היהדות ששמעתי במהלך השנים והפנו לעברי אצבע מאשימה...

בסופו של דבר אזרתי אומץ. "מה יש כבר להפסיד?" מלמלתי כשהתקשרתי בשעת לילה מאוחרת. "אם ארגיש שזה לא מתאים לי מכל סיבה שהיא, פשוט אנתק באמצע".

ברגע ההוא התחיל בי מהפך.

הרב שענה לשיחה הקשיב לי, הכיל את הקשיים, ומיד עשה לי סדר בראש. הוא לא דיבר נגד הוריי, אלא נתן לי כלים איך להסתכל עליהם ואיך להתמודד מול הביקורת שלהם – מבלי להיפגע. הוא לימד אותי לכבד את ההורים שלי גם במצב הזה, ונתן לי הדרכה מה לומר ואיך באופן שיהפוך את האווירה בבית וגם את מה שמתחולל בתוכי.

מעבר לכך הוא קישר אותי לאישה שאיתה עברתי תהליך מדהים: היא לימדה אותי ליצור כימייה ביני לבין הוריי! בתחילה זה היה נראה לי דמיוני לחלוטין, אך כשהלכתי צעד אחר צעד בהדרכתה, לא יכולתי להתעלם מן השינוי שנוצר – זה באמת עבד! הן בקשר ביני לבין ההורים, והן בקשר של שאר אחיי ואחיותיי איתם!

כיום, לאחר תהליך עמוק של שנה, אני נמצאת במקום שונה לחלוטין. ההורים שלי לא השתנו, אם כי בוודאי הורידו מעט את טון הצעקות וביקרו אותנו פחות. מי שבעיקר השתנתה זו אני עצמי: למדתי לקבל ביקורת או צעקות מהוריי בצורה נכונה – לשמוע את התוכן של הדברים, לסנן את הפגיעה, ולקחת את זה למקום אחר.

זה אולי נשמע כמו סיפורי מעשיות – אבל השינוי ניכר לעין!

לא יאומן שבאמצעות כלים נכונים והדרכה נכונה אפשר להפוך בית! קשה להבין איך כל זה קורה על ידי בת אחת מבנות הבית... היא לבדה מחוללת את המהפך!

אבל המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לתת לעצמי זה לא בית שהשתקם – אלא אותי בעצמי... הפכתי לאדם רגוע יותר, שלם עם עצמו. חזרתי ללמוד היטב, חזרתי לשמוח. התחלתי לחיות מחדש!!

כל השינוי המהפכני הזה נזקף לזכותו של אותו רב ששמע אותי באחת בלילה, שהכיל את הקושי וכיוון אותי בצורה כל כך יפה לדרך נכונה יותר. הוא לא דיבר איתי גבוהה-גבוהה על כיבוד הורים, אלא ירד לפרטים והדריך אותי איך לכבד את ההורים שנתן לי ה' יתברך, ההורים שהם הכי טובים עבורי ועבור שאר אחיי ואחיותיי, וכיצד לעצור את הביקורת ההרסנית בטרם תחריב את נשמותינו לחלוטין.

מעל במה זו אני רוצה להודות לו מקרב לב על הצלת בית בישראל. אני חשה שהבית שאזכה בעזרת ה' להקים וכל הדורות שיצאו ממני ומאחיי נזקפים למפעל המופלא של קו ההלכה.