כיסוי ראש, בסדר! אבל שמירת שבת?!

כיסוי ראש, בסדר! אבל שמירת שבת?!

יום שישי בצהרים, שעות אחרונות לפני כניסת השבת, הידיים מלאות עבודה, בתי ישראל נערכים בזריזות לקבל את פני שבת המלכה המתקרבת בצעדים מהירים...

בבית רבני 'קו ההלכה' האתגר גדול יותר. הרב עסוק בהכנות הפרטיות שלו בביתו, משפחות ברוכות ילדים כולם ב"ה, והמלאכה מרובה תוך כדי שהטלפון מצלצל ללא הרף. בני ישראל רוצים לשמור שבת כהלכתה ושאלות שונות צצות להם, הם מוצאים כתובת נאמנה לשאול את שאלתם ולקבל בס"ד תשובה ברורה לשאלתם.

והנה מגיעה שאלה קצת מוזרה. שאלה שהדליקה נורה מהבהבת אצל הרב.

'כבוד הרב, אני לא שומרת שבת, אבל האם מותר לי בכל זאת ללכת עם כיסוי ראש בשבת'?

- - -

מה זה השאלה הזו?

ואם היא לא שומרת שבת למה היא כן רוצה לשים כיסוי ראש?

ואם היא לא שומרת שבת מה היא מתקשרת בכלל לרב?...

תוך כדי הלחץ של ערב שבת היה נראה לי – מספר הרב – לפטור את השואלת בתשובה פשוטה וישירה. אין קשר בין שמירת שבת לכיסוי ראש! כל מצוה עומדת בפני עצמה. חבל שאת לא שומרת שבת, אבל עם כיסוי ראש את בודאי צריכה ללכת, ושלום.

אבל הלב שלי לא נתן לי לענות כך. הרגשתי שמשהו מונח מאחורי השאלה המוזרה הזאת, היתה לי תחושה שאיזה כאב ובלבול נמצא מתחת לפני השטח.

קודם הגבתי – וואוו!!! אני מתרגש מעצם השאלה, איזה ישראל קדושים, איזה מיוחדים, איזה שאלה חשובה ומעניינת.

אז קודם כל אני רוצה לענות לך עניינית, את בודאי יכולה ללבוש כיסוי ראש בכל מצב ובכל זמן בלי שום קשר לשמירת השבת.

'אז אין בזה חילול ה' שאני הולכת עם כיסוי ראש גם כשאני מחללת שבת? – היא שואלת אותי בקול רועד.

מתוך השאלה שלה הבנתי שיש כאן יהודיה עם מושגים ביהדות. 'חילול ה'' זה לא מושג ששגור על לשונה של כל אישה שעדיין לא שומרת תורה ומצוות. החשש של לבישת כיסוי ראש תוך כדי אי שמירת שבת, ושזה פרדוקס שיכול לגרום לחילול ה'- חייב להיות מישהי שיש לה רקע מאוד רגיש ליהדות. שאלתי אותה בעדינות 'אמרי לי גברת נכבדה, האם בעבר היית שומרת שבת?'

'כן' – היא עונה ושקט מתוח משתרר. אני ממתין להמשך התשובה – מרגיש שהיא מהססת אם להמשיך לענות, ואז היא ממשיכה – בעבר הייתי שומרת שבת אבל היום אני כבר לא שומרת, זה קשה לי מבחינה רגשית.

- האם את מוכנה להסביר לי מה הקושי הרגשי שיש לך עם השבת?

- זה סיפור ארוך, אם יש לך זמן אספר לך – הרי היא לא שומרת שבת אז יש לה זמן ביום שישי קצר שכזה... חשבתי לעצמי בחיוך - - -

אשמח לשמוע – עניתי כמובן, ועברתי להקשבה.

למדתי בבית ספר דתי – היא מתחילה לספר, הבית היה בית פשוט של יהודים מפעם שהיו קשורים ליהדות מבית הוריהם בלב חם ומאמין בתמימות בקדוש ברוך הוא, מתפללים בבית כנסת ושומרים שבת ברמה מאוד בסיסית. ובכל יום שישי בערב אחרי הקידוש התחיל הסיוט השבועי:

'תשבי במקום ולא לזוז' – הוא צעק עלי.

'אני לא מרשה לדבר עכשיו' – אבא שלי היה פוקד עלי בשולחן השבת.

הוא היה עייף מהעבודה הקשה של כל השבוע. הוא היה פועל שעבד במפעל של מוצרי בניה, הוא היה משכים קום עם שחר ועובד שתי משמרות כדי להביא לחם לפי הילדים שגדלו בצל הדחק והצמצום.

וכשהגיעה השבת הוא רצה רק דבר אחד. שקט.

לא היתה לו סבלנות לכלום. כל רגע בשבת הוא ניצל או לאוכל או לשינה, והרבה פעמים זה היה ביחד - תוך כדי הסעודה הוא היה נרדם עמוק...

אנחנו היינו ילדים קטנים, שובבים ומלאי מרץ, והשקט לו הוא ייחל לא היה בראש מעייננו. היינו משתוללים וצוחקים, רבים וזורקים חפצים אלו על אלו והוא היה כועס.

וכשהוא כעס כל הזעם שלו על הבוס והמפעל על הבנק ועל הממשלה ועל כל מה שהצטבר כל השבוע היה יוצא.

אני לא רוצה לתאר לרב איך שזה היה מתבטא, אבל זה היה מאוד לא נעים. איני רוצה להיזכר בזה כי אני נכנסת לחרדות וכעסים שצפים לי תוך כדי כאב לב שאני לא יכולה לתאר לרב.

השבתות הפכו אצלנו בבית לגיהינום. לפני שהגיע השבת נכנסנו כבר לכוננות ספיגה ורק ייחלנו שהשבת כבר תצא שנוכל להשתחרר מהלחץ והעצבים שחווינו בבית.

כבוד הרב, מה אני אגיד לך, השבת אצלי הוא יום של רגשות כואבים וזיכרונות מאוד לא נעימים, ולכן החלטתי שאני מפסיקה לשמור שבת.

כבר כמה שנים שאני לא שומרת שבת, אני ממש מחללת אותה, אני יודעת שזה אסור, אני שומרת מסורת ויודעת מה זה יהדות ואני יודעת גם כמה השבת חשובה וקדושה, אבל אני פשוט לא מסוגלת.

אני מכסה את הראש בצניעות כל השבוע, מנסה לשמור מצוות ומקשיבה לשיעורי יהדות, ולכן הפרדוקס הזה של אי שמירת שבת כשאני מכסה את הראש- נראה לי מוזר מאוד.

כשאני נוסעת לטיול וכל העוברים ושבים רואים אותי עם מטפחת על הראש, הם זוקפים עיניים תמהות ואני מרגישה חילול ה' ממש. – מה אני עושה כבוד הרב?

השמש כבר נוטה לצד מערב, החנויות כבר סגורות, הרחוב כולו נהפך לשבתי, והרב יושב עם הטלפון ביד ולא יודע את נפשו.

הוא כואב את הכאב של הגברת היקרה שיש לה זיכרונות ילדות קשות שכאלה. הוא תיאר לעצמו את הסיטואציה הקשה הזו והזיל דמעה טהורה מעיניו, דמעה של השתתפות בצער ודמעה של בקשה מהשי"ת שיתן בפיו מילים נכונות איך לקרב את ליבה לשבת קודש ולהחזיר לה את החוויה הטהורה והמשמחת של 'עם מדושני עונג' ביום שבת קודש.

תוך כדי הדברים הוא נזכר ש'קו ההלכה' הוא בעל מערכת מסועפת של שלוחות, כשאחת מהן היא 'רגש לנפש', בה יושבת אשה מקצועית שנותנת תמיכה רגשית לנזקקות לזה.

הסברתי לה שאכן אני מבין את הטראומה הזו שיש לה, אבל היום ניתן לתת תמיכה והדרכה איך לנטרל את הקשר שבין חוויות העבר לחוויות נעימות חדשות, ואני בטוח שהיא תצליח לעבור את זה בשלום.

שבועות מספר עברו, הייתי כל הזמן בקשר עם שלוחת הרגש ב'קו ההלכה', עד שבאחד השבועות קיבלתי טלפון בערב שבת.

'כבוד הרב, - קולה נשנק מהתרגשות - רציתי לאחל לרב שבת שלום, אני רוצה להודות על התמיכה וההקשבה על הליווי וההפניה לשלוחת הרגש, בזכות הרב זכיתי לעלות על דרך המלך ולחזור לשמור שבת 'מתוך רוב שמחה ומתוך מיעוט עוונות'.

אני חושב – אמרתי לה מסיים הרב את סיפורו המרגש – שאת עיקר התודות צריך להפנות למנהלי 'קו ההלכה' שברוחב ליבם הם מתפעלים כזו אימפריה של הלכה וחסד, רק בזכותם הגענו עד הלום!

שבת שלום - - -