אנו לא מוותרים על שחקן מוצלח!

אנו לא מוותרים על שחקן מוצלח! 

הרב מנחם שליט״א, מרבני "קו ההלכה", יושב רכון על ספריו. עיניו שוקעות באחת הסוגיות המורכבות שבתחום ההלכה, והוא מעיין ולומד, כותב, מוחק, וחוזר ומעיין. רעיונות נולדים ונפסלים בזה אחר זה, ומוחו שוקד על בירור הדין לאשורו.

מדי כמה דקות הסלולרי שעל שולחנו מזמזם. עוד שואל על הקו, עוד יהודי שמבקש לדעת את רצון ה', והרב מנחם, בקול יציב ובהיר, עונה – קצר ולעניין – מענה שמותיר את הפונה רגוע וחדור ודאות.

לא תמיד קל. לפעמים נשלחות לפתחם של רבני הקו שאלות שאין להן מענה מפורש בשולחן ערוך. אלו שאלות כבדות משקל, טעונות הכרעה, והשלכות גורליות תלויות בהחלטה. במקרים כאלו נדרשת סייעתא דשמיא, חכמה, ורגישות – לדעת מה להשיב, ואיך, מבלי להחמיץ את המורכבות שמאחורי המילים. יש שקוראים לזה: השולחן ערוך החמישי.

***

גיל היה נער מיוחד. הוריו גילו בו כבר בילדותו כישרון יוצא דופן, מבריק ונחוש. הם חלמו בשבילו – אולי אפילו במקומו – עתיד מזהיר. בגיל שמונה כבר נרשם לבית ספר לכדורגל. בעיני רוחם ראו אותו מדהים את העולם כולו ביכולות נדירות, חותם חוזים בקבוצות פאר, קוצר שבחים, תהילה – וגם לא מעט כסף.

הם לא חסכו דבר. הסיעו אותו יום יום לאימונים, עטפו אותו בתמיכה ובמשאבים – רק שיצליח. הם לקחו אותו למשחקים. שיראה, שילמד. זו לא הייתה עוד תקווה – זו הייתה שליחות.

ואז, בגיל ארבע עשרה – התחולל מהפך. גיל שמע שיעור תורה. משהו שם נגע בו. משהו בער בו. הוא החל לחפש, לברר, להעמיק. לאט לאט החל לשמור שבת. בתחילה, זה לא הדאיג את הוריו, אבל כשהחל לדבר על עזיבת לימודי הכדורגל – הם נזעקו. כל עמל השנים, כל התקוות שתלו בו – פתאום הכל מתמוסס? לא יקום ולא יהיה.

גיל עמד מבולבל. הלב שלו נמשך – אך ההורים סירבו להבין. הוא הרגיש שהוא זקוק לעצה. ליד. לכיוון. ולרגע של חסד.

***

הוא חייג ל"קו ההלכה". הרב מנחם ענה.

"קשה לי מאוד", פתח גיל בקול רועד. "אני רוצה לשמור שבת באמת, אבל ההורים שלי מתנגדים. הם מתעקשים שאמשיך בלימודים, שלא אוותר על הקריירה. אבל אני מרגיש שזה לא הולך יחד. אני לא רוצה לחלל שבת, אבל אני יודע שאם אמשיך בלימודים יום יבוא ולא אוכל לשמור שבת כראוי. מה עלי לעשות?"

הרב מנחם הקשיב. שאל. שתק. שקל בדעתו. ואז אמר:

"יקירי, תן לי לחשוב. אתייעץ, אתפלל. ואחזור אליך."

כעבור כשעתיים הרב חזר אליו עם תשובה: 'התבוננתי וחשבתי הרבה בענין. אמור לי, האם יש מצידך מניעה שאדבר עם הוריך ואנסה לשכנעם לאשר לך לעזוב את בית הספר לכדורגל'?

'מצידי אין בעיה' – ענה גיל – 'אבל שהרב ידע מראש שהסיכוי להצליח קלוש ביותר. זו שאיפת חייהם'. ואחר הוסיף : 'ולא מהיום.'

'אנחנו נפקיד את ההצלחה בידי הבורא" - אמר הרב מנחם, 'אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו לעשות כפי רצון ה'. אנסה לדבר עם הוריך'.

הרב נשא תפילה למרומים, והתקשר להוריו של גיל.

אך גיל צדק. צדק מאד.

לא היה עם מי לדבר על הנושא. מבחינת הוריו זהו שיגעון נעורים שיחלוף, ומשאת נפשם וחייהם לא נמוגה כלל. גיל יהיה השחקן הבא.

גיל עודכן בתוצאות השיחה, והרב הדריך אותו כיצד לנהוג עם הוריו:

"עליך לכבד אותם מאד מאד, ולהימנע מויכוחים ככל האפשר. לפחות לנושא הזה תניח כעת, אל תראה להוריך כל התנגדות. ובכלל, בכל חיי היום -יום כבד את הוריך כמה שתוכל, תראה להם כמה הדרך שבה אתה בוחר טובה גם עבורם. אין מי שיותר מרויח מהורים שבנם מקיים מצוות. ואחת מהן- זו מצות כיבוד הורים.

תשתדל במצווה הזו מאד מאד, ועל כל שאלה אני כאן לצידך בעז''ה".

הרב קישר את גיל לשיעורי תורה שמתקיימים באיזור מגוריו, ועמד איתו בקשר רציף על כל שאלה שקמה לפתחו.

הוא עשה כפי שהרב הדריך אותו. האב והאם השתוממו לגמרי, הם הרגישו מהפך בהתנהגות של בנם, משהו שלא קיים בעולמם. משהו חדש בא לעולם.

הדיבור העדין, דרך ארץ אמיתי. אין חוצפות וצעקות. כל משאלותיהם ובקשותיהם מתמלאות בשמחה על ידי בנם. ממש שוני אמיתי וקיצוני מהעבר. ומה שהכי הרגיע אותם זה שגיל לא התווכח על הנושא הבוער, יש עדיין תקווה שהוא יצא השחקן הבא. אכן, שינוי מבורך.

כעבור חודש לערך התקשר הרב שוב להוריו של גיל ושאל אם אפשר לשקול שוב את הדבר. משהו כבר נשבר בהתנגדות הנחרצת.

"את האמת שאנו רואים שינוי גם בחיים האישיים שלנו כהורים. זה לא אותו ילד. העדינות שבאה לחייו של גיל ודאי תוצאה ישירה של שיעורי התורה אליהם הוא הולך."

הרב שתק. וחיכה להמשך.

"תראה הרב, אנחנו לא באותו מקום. אנו מבינים שיש משהו ביהדות, אבל קצת מהיר מבחינתנו להחליט ולוותר על חלום והשקעה של שנים בנחפזות שכזו. נצטרך לחכות עוד קצת, אך אנו מבטיחים לרב לא למנוע מגיל ללכת לשיעורי התורה שמתקיימים באיזור מגורינו."

***

שנה חלפה. גיל התבגר – בגוף וברוח. הוא המשיך באימוני הכדורגל, אבל ליבו כבר היה אחר. הוא ידע להבחין בין עיקר לטפל. בין דרכים שטוחות לדרך שיש לה עומק, ואמת.

והוריו – גם הם השתנו. הם גילו בן עם עוצמות, עם דרך ארץ אמיתי, עם לב. גם אם עדיין לא ויתרו לגמרי – הם כבר הבינו: משהו גדול קורה כאן.

אין לדעת איך יפול דבר. הרב ממשיך את הקשר הרציף עם גיל והוריו שגילו חמימות חדשה ליהדות, אבל דבר אחד בטוח:

עוד נשמה מצאה את דרכה חזרה.

והיא עשתה זאת בזכות רב אחד – שלא רק עונה תשובות, אלא מקשיב, מלווה, ומבין.

וגיל?

הוא כבר הבקיע שער ראשון.

לא באצטדיון – אלא במשחק האמיתי של החיים.

שער לנשמה.