כיבוד ההורים נעלם? הרב ישראל גאולה

כיבוד ההורים נעלם?

מה הסוד בכיבוד ההורים של הדורות הקודמים?

באמצע אספת הורים, התלמיד שלי אמר שהוא לא מספיק את כל החומר. אבא שלו, שישב לידי, אמר לו:

"זה לא נכון, אתה כל הזמן משחק במחשב ואז צופה בטלוויזיה ואז גולש ברשתות, אל תגיד שאין לך זמן."

התלמיד, שלא אהב את התשובה הזו, הסתכל על אביו במבט זעוף ואז אמר לו:

"יאללה יאללה כבר. שמענו אותך".

הייתי בהלם. לא הבנתי מאיפה החוצפה הזו הגיעה בכלל . איפה הכבוד? איפה הדרך ארץ? 

נזכרתי איך שהיה לי פעם תלמיד שאמר לי: "היום אילנה (שם בדוי) באה לאסוף אותי". וחשבתי שאילנה זו אחותו הגדולה או ידידה של המשפחה או משהו בסגנון. עד שהבנתי שזו אמא שלו. ככה. אילנה. לא הבנתי איך קורה שילד קורא לאמא שלו בשמה הפרטי .

שאלתי פעם בכיתה:

"האם יש כאן מישהו שיצא לו פעם לנשק את הידיים של ההורים שלו ?"

"האם יש כאן מישהו שיצא לו לעמוד לכבוד ההורים שלו ?"

התלמידים הסתכלו עליי המומים. "לנשק מה? המורה, הכול בסדר איתך?" וחלקם צחקקו במבוכה כי מי באמת מנשק את הידיים של אמא שלו?

ערכתי בכיתה פרוייקט קטן לתלמידים שנקרא 'הכר את הדור הקודם'. מטרת הפרויקט היתה שכל תלמיד ידבר עם הוריו ויסכם מעט את ההיסטוריה שלהם: ילדותם, הקשר שלהם להורים שלהם, הקשיים שחוו, המטרות החשובות שהיו להם, אולי גם על המעבר לארץ ישראל, הקמת משפחה, תעסוקה בדור שלהם וכיו"ב.

אחרי שקבענו לעשות בכיתה את הפרויקט, חשבתי על תלמיד מסוים מופנם וביישן. פתאום הרגשתי חסר אחריות שלא חשבתי שמן הסתם התלמיד הזה הולך להיות נבוך מאוד:

בעוד שאר התלמידים יציגו לראווה את ההורים שלהם, הוא  מן הסתם יתבייש בהוריו המבוגרים שמתפרנסים בקושי. אז קראתי לו ואמרתי לו בהפסקה שהוא לא חייב להשתתף במשימה אם הוא מתבייש בכך.

הוא הסתכל עליי ואני קולט על המבט שלו שהוא בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו:

"להתבייש ממה?" שאל אותי ברצינות.

עכשיו אני הייתי נבוך ולא הבנתי מה לא היה כאן ברור:

"להתבייש, אתה יודע...שאבא שלך לא כל כך דובר את השפה ואין לו מקצוע".

הוא המשיך להסתכל עליי ואמר לי עם חיוך:

"בוא תקשיב משהו: אבא שלי היה אחד מהמנהיגים של הקהילה שלנו בארץ שגר שם. היה לו מעמד, היה לו שם בית שנחשב ענק, רכוש, הכול. אבא שלי החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל ולימד אותנו שיש בחיים דברים שחשובים יותר מכסף וקהילה, כמו האהבה לארץ. בדרך למטוס ועד לכאן הוא החזיק את כל המשפחה, עודד אותנו, תמך בנו. אבא שלי הוא סלע. אתה חושב שאני מתבייש בו כי אין לו כאן בארץ עבודה???"

בעיטה בבטן. שתקתי. לא אמרתי כלום. התרגשתי. הוא המשיך:

"אבל אתה יודע מה כן?"

"מה?" שאלתי, עדיין בהלם:

"אני רוצה לכבד את אבא שלי. אני רוצה שהוא יהיה הראשון. ובמקום לספר על העבודה שלו, הוא יספר על מה שהוא היה בצעירותו, על המסע לארץ ישראל, על הקשיים שעמדו בדרכו, על המאמצים שלו ושל אמא שלי להקים בית של ערכים ושקט פנימי למרות הכל.

בסוף השיחה בת שלוש הדקות מול הכיתה, כל התלמידים עמדו ומחאו לו כפיים...

בניגוד למה שהרבה הורים חושבים היום, שאם הם יקנו לילדים שלהם כמה שיותר דברים ויעניקו להם את מלא השפע החומרי הם יזכו למלא הכבוד והערכה, הורה יכול להיות גם מובטל ואפילו לא לדעת לדבר את השפה ובכל זאת יקבל את הכבוד מהילד שלו. איך?

כפי שענה אדם עשיר ומפורסם לכתב ששאל אותו:

"למה אמא שלך עדיין גרה איתך בגיל מבוגר כל כך ואתה לא קונה לה בית?"

"אמא שלי גידלה אותי היא הקריבה את החיים שלה בשבילי. היא הלכה לישון רעבה, כדי להאכיל אותי. לא היה לנו כסף בכלל. היא עבדה 7 ימים מתוך 6 ובלילות עבדה כמנקה כדי לקנות לי דברים בסיסיים. כל ההצלחה שלי מוקדשת לה וכל עוד היא חיה היא תמיד תהיה לצידי, היא מקבלת כל מה שאני יכול לתת לה. היא הכוח שלי והמתנה הכי גדולה שלי ".

למרות מה שהורים חושבים. ילדים יודעים לזהות ולהעריך את הנקודות החשובות באמת בחיים: נתינה אמיתית ומסירות מתוך קושי, שנהיה עבורם דוגמא להכרת הטוב, לכבד את האדם ואת הערכים , להיות ממוקדים, להבין את המציאות על הצד החיובי ולקום לאחר כישלון.

בסוף זה היחס והלב שלנו, שמהם לא יוכלו להתעלם, ולא כרטיסי האשראי.

כאן בשבילך

ישראל.

לתגובות ומענה לשאלות 0544-789-300