שהנצרך לנקביו אסור לו להתפלל

היה נצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל שוב. כן איתא בגמ' (ברכות כג.) וטעם הדבר משום דכתיב היכון לקראת אלוקיך ישראל, וכתיב שמור רגלך כאשר תלך את בית האלהים. ואמרו חז"ל אמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני וכ"פ הטשו"ע (סי' צב סעי' א'). וכתב הב"ח וז"ל "ונראה דהא דיליף לה מתרי קראי, דאתי לאורויי דאם ישמור נקביו שלא יתפלל עד אשר יפנה תחלה, לא מיבעיא דמקבל שכר על אשר נזהר שלא לעמוד לפניו יתברך בתפילה בגוף מלא צואה וטינופת ומי רגלים, אלא עוד מקבל שכר על אשר התנאה לעמוד לפניו בגוף נקי וחשוב בלי שום לכלוך, כאדם שמתנאה ללבוש בגדים חשובים בעמדו לפני המלך, כך מתנאה בגוף נקי שהוא גם כן מלבוש לנשמה בעמדו בתפילה לפניו יתברך, וגם זה בכלל הכון לקראת אלהיך ישראל, שפירושו התנאה לפניו יתברך". ואם בדק עצמו ואינו צריך לנקביו, זה נקרא גוף נקי, ואין לו לאחר עבור זה זמן תפילה. כן איתא במשנ"ב סי' ב' (סקי"ג) ועי' סי' א' (במשנ"ב סק"ט) שיראה לקום בבוקר בשעה שישאר לו זמן שיוכל להכין את עצמו להתפלל בציבור ובנקיות. והנה אם התפלל כך, עי' בתוס' בברכות (שם) דהוי מעוות לא יוכל לתקון, אמנם הפר,,ח (סק,,א) הביא פוסקים רבים דס,,ל שחייב לחזור ולהתפלל, וכ"ד המאמ"ר (סק"ב) ולבוש (סעי' א') והגר"ז (אות א') וחיי אדם (כלל ג' אות ה'), וכה"ח (סק"ג). ומ"מ אין לו לחזור אלא תפילת שמונה עשרה בלבד. כן כתב החסד לאלפים (אות א') ובן איש חי (פרשת משפטים אות ב').

ומה שכתבנו שאינו יוצא ידי חובה, היינו רק כאשר נצרך לגדולים, אבל אם נצרך לקטנים נחלקו בזה האחרונים ולכן להלכה יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה. נחלקו בזה דלהמג"א והחיי אדם דווקא לגדולים תפילתו תועבה, אבל לא לקטנים והוכיח המג"א כן מהא דאיתא דאם היה עומד והתחילו מי רגלים שותתים על ברכיו, אפ"ה אח"כ כשפוסקין המי רגלים וצריך לחזור לתפילתו אין צריך לחזור רק למקום שפסק, אפי' אם היה יודע מתחילה שצריך לנקביו. ומאידך האליה רבה ודרך החיים כתבו דאף אם נצרך לקטנים צריך לחזור ולהתפלל, ושכן כתבו בתשובת הרשב"א והרמ"ע מפאנו. ועי' באה"ל (ד"ה וצריך לחזור) שכתב דאין כח בידינו להכריע ביניהם. ועי' חסד לאלפים (סעי' א') שכתב שמחמת שנחלקו הפוסקים בזה, יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה, וכ"פ הגרי"ש אלישיב (לשכנו תדרשו ח"א מהגר"י ישראלזון סעי' כח) והלכה ברורה (אות ו').

ואם יכול להעמיד עצמו כדי שיעור הילוך פרסה, דהיינו שבעים ושתים דקות, יצא בדיעבד, אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה, וזמן שיעור פרסה היינו מתחילת התפילה, דהיינו שאם היה יכול להעמיד עצמו מתחילת התפילה שבעים ושתים דקות, יצא בדיעבד. כן פסק מרן השו"ע (שם) דאם יכול להעמיד עצמו כשיעור פרסה, יצא בדיעבד. והטעם לשיעור פרסה, כתב הב"ח דבגמ' איתא דשוהין בתפילה שעה אחת דהיינו שיעור הילוך פרסה בקירוב, לפי מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות. ובבאה"ל (ד"ה שיעור פרסה) דשיערו חז"ל דאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה, בודאי כבר נהפך המאכל במעיו לצואה, וכתיב ,,וכל קרבי את שם קדשו,, והבאה"ל תמה עליו, דטעם זה ניחא למ"ד שכל האיסור הוא בגדולים ולא בקטנים, אבל לדעת הרשב"א שסובר דאף בקטנים תפילתו תועבה, מדוע תהיה תפילתו תועבה. אמנם בכה"ח (סק"ב) הביא לדברי הא"ר בפשיטות. וכתב ע"ז המשנ"ב (סק"ג) דהיינו מתחילת התפילה, ואפי' הלך מיד אחר התפילה לעשות צרכיו, והיה זה אחר שבעים ושתים דקות מתחילת התפילה, ובתוך שבעים ושתים דקות לסוף התפילה, יצא בדיעבד. וכן אם קודם התפילה הסתפק אם יכול להעמיד את עצמו ואח"כ התברר לו שהיה יכול להעמיד את עצמו כתב האורח נאמן (סק"ג) שיצא ידי חובה אמנם סיים בצ"ע למעשה.

ואפי' אם על ידי שינקה את עצמו לא יוכל להתפלל עם הציבור, אפי' הכי טוב יותר שיתפלל ביחיד בגוף נקי, ולא יתפלל במניין בגוף שאינו נקי. כן פסק המשנ"ב (סק"ה) בשם האליה רבה ודרך החיים.

ואם רואה שאם יבדוק את עצמו מנקביו עלול לעבור זמן תפילה לגמרי, ויודע שיכול להעמיד עצמו שעה וחומש, מותר להתפלל כך. כן פסק הרב חיד"א בקשר גודל (סי' ז' אות לג) ומשנ"ב (סק"ה בשם מג"א).

הנצרך לנקביו אסור אפי' בדברי תורה וכל שכן שאסור בקריאת שמע ושאר ברכות כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, ובדיעבד יצא ידי חובה. אמנם אף איסור זה אינו אלא כשאינו יכול להעמיד את עצמו כשיעור פרסה. כן פסק הרמ"א (שם סעי' א') ובמשנ"ב (סק"ו) הוסיף דכש"כ שאסור לקרוא כך קריאת שמע ולברך, ומ"מ הביא להפמ"ג דבדיעבד יצא ידי חובה. ועי' במשנ"ב (שם סק"ז) דאף זה אינו אסור אלא כשאינו יכול להעמיד את עצמו בפרסה, אבל אם יכול להעמיד את עצמו מותר לקרוא אפי' קריאת שמע, אמנם השערי תשובה (סי' ו' סק"ה) מחמיר בזה כמו תפילה שצריך לבדוק עצמו קודם לקריאת שמע. ושמיעת דברי תורה מותרת אף כאשר נצרך לנקביו. (מקור חיים סעי' א' ד"ה הג"ה).

ואם מלמד תורה לרבים או דורש, ובאמצע הוצרך לנקביו, אפי' לגדולים, מותר לו להשהות את עצמו, משום שאיסור בל תשקצו הוא רק מדרבנן ומפני כבוד הבריות הוא נדחה. (משנ"ב סק"ז) ועי' במשנ"ב (סי' יג סק"ב) דכבוד הבריות נמדד לפי טבע האדם, ואם אינו מתבייש אין בזה משום כבוד הבריות. וה"ה לשליח ציבור הנצרך לנקביו קודם חזרת הש"ץ מותר מפני כבוד הבריות, וכן אם קראוהו לעלות לתורה. (כה"ח סק"ו ממשמעות המשנ"ב).

ואם יכול להחזיק עצמו כשעור הנ"ל כאשר הוא בישיבה, אבל במהלך אינו יכול להחזיק את עצמו, אם התפלל יצא ידי חובה בדיעבד. כן כתב הבאה"ל (ד"ה שיעור פרסה) בשם רעק"א בשם הגינת ורדים, מזה שנקטו בטשו"ע "שיעור הילוך פרסה,, בא להורות דאף אם ע"י שיושב במקום אחד יכול להעמיד עצמו מעט יותר, מ,,מ משערינן פרסה כאילו הוא מהלך. וכ"כ בן איש חי (פרשת משפטים אות ב') וכה"ח (סק"ה), אמנם בסידור בית עובד (הלכות תפילת שמו,,ע אות לה) כתב לדחות את דברי הגינת ורדים שכן דרך הש"ס בכמה דוכתית למינקט שיעורים בכדי הילוך ארבע אמות או פרסה, והביאו מרן הגרע"י בהליכות עולם (ח"א פרשת משפטים אות ד') וכ"פ בהלכה ברורה (אות ג').