שצריך להיות מכוסה כראוי בשעת התפילה,ודין היכון לקראת אלוקיך ישראל

1. ראוי לאדם להתקשט בבגדים נאים בשעה שניגש להתפלל, שיעמוד כראוי לפני מלך. בגמ' שבת (יא.) רבה בר רב הונא ראמי פוזמקי ומצלי, פי' היה מתקשט בבתי שוקים בשעת תפלה. א"ר אשי חזינא לרב כהנא כי איכא ריתחא בעלמא פכר ידיה ומצלי כעבדא קמי' מריה, וכי ליכא ריתחא, מציין נפשיה ומצלי. פירוש כשהיה עת זעם, היה חובק ידיו דרך צער ומתפלל, וכשהיה עת שלום היה מתקשט בבגדים נאים ומתפלל.
2. יזהר שהטלית תהיה נאה ונקיה מכל לכלוך וזיעה, והמנהג לכבסה ולגהצה לפחות שתי פעמים בשנה, אחת קודם חג הפסח והשנית קודם ראש השנה. כן איתא בחסד לאלפים (סי' כד אות ה') "ישתדל שיהא טליתו נאה ומכובס ונקי משום זה אלי ואנוהו, וכמה מהגנות והבושה למי שמתלבש מלבושים נאים כאשר תשיג ידו, והטלית בלוי וקרוע, ילבש בושה ויתעטף כלימה, ונפשו תהיה עגומה, וידאג מן הנקמה רחמנא ליצלן" עכ"ל. וכ"כ בכה"ח (פלאג'י סי' י' אות א') וכתב לבוש נאה וטלית מכוער, ענשו גדול במאוד מאוד. וכתב שנוהגים לכבסם פעמיים בשנה. וכ"כ בארחות ציון (פ"ג אות יב).
3.  לעיל מצינו לגבי קריאת שמע שמותר לקרוא קריאת שמע כשאין ליבו רואה את הערוה, אמנם לעניין תפילה, אפילו אין לבו רואה את הערוה כגון שחוצץ בטליתו על מתניו, אסור להתפלל עד שיכסה את לבו, ולכן יתעטף כעומד לפני מלך, ואם לא כיסה את ליבו או שנאנס ואין לו במה להתכסות, הואיל וכיסה את ערוותו והתפלל יצא.כן איתא בגמ' ברכות (כה.) היתה טלית של בגד או של עור חגורה לו על מתניו קורא ק"ש ולתפלה עד שיכסה את לבו. ופירש רש"י היתה טלית חגורה על מתניו. לכסותו ממתניו ולמטה אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש. אבל לתפילה. צריך הוא לראות את עצמו כאילו עומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל לק"ש סגי שאין ליבו רואה את הערוה דהא אינו מדבר לפני המלך. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפילה (ה"ז) לא כסה את לבו או שנאנס ואין לו במה שיתכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא, ולכתחלה לא יעשה כן. וכ"פ מרן השו"ע (סי' צא סעי' א'). וכתב הב"ח שאין מספיק לכסות את ליבו, אלא צריך לכסות את כל גופו, ומה שנקטה הגמ' שצריך לכסות את ליבו, נקטה כן בלשון שנקטה לגבי קריאת שמע שיכול לקרוא קריאת שמע אפי' אם ליבו גלוי, לכן לגבי תפילה אמרה שצריך שיהיה ליבו מכוסה, והביאו יפה ללב (שם אות א') וכה"ח (סק"א). וכך מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ה מהלכות תפילה ה"ה) "תיקון המלבושים כיצד, מתקן מלבושיו תחילה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה' בהדרת קודש, ולא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה ולא ברגליים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי רגלים". וכתב בהגהות מיימוניות (שם ט) וכן אסור לילך לבית הכנסת בלא מנעלים דאמרינן בחגיגה (יג:) לא אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה רביה.
4. ואם התפלל באופן שליבו היה גלוי וגם ליבו רואה את הערוה, כגון שהיה עליו סדין אבל לא היה חגור מפסיק בין ליבו לערוה, אם התפלל, נכון שיחזור ויתפלל בתנאי של נדבה, ויאמר: אם חייב אני להתפלל, תהא תפילה זו תפילת חובה, ואם לאו, תהא תפילה זו תפילת נדבה. בביאור הלכה (בד"ה הואיל) הביא מה שכתב בדרך החיים (דיני דברים שצריך ליזהר בהם בשעת תפילה וקריאת שמע אות לז), שאם ליבו רואה את הערוה לא יצא אפי' בדיעבד, וסיים שצ"ע למעשה, אמנם בהלכה ברורה (בירור הלכה סי' עד סק"ה) פסק דלעניין קריאת שמע, בדיעבד יצא ידי חובה, אמנם לעניין תפילה (בסי' צא אות א') נקט שצריך לחזור ולהתפלל בתנאי של נדבה.
5. לכן אף מי שרגיל ללכת באופן קבע עם מכנסיים קצרות, או חולצה קצרה מאד שזרועותיו  מגולות, רצוי שלא יתפלל כך, ובודאי שאסור לו להיות שליח ציבור באופן הזה, כמו שמבואר בסי' נג. כן איתא בהרמב"ם (פ"ה מהלכות תפילה ה"ה) שהבאנו לעיל שלא יעמוד בתפילה באפונדתו, ולא בראש מגולה ולא ברגליים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי רגלים, ועפי"ז כתב הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה תפילה פ"ב סעי' טו) שאף מי שרגיל ללכת באופן קבע עם מכנסיים קצרות, רצוי שלא יתפלל כך, וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז קו"א סי' א') ואף שמשמע מהשו"ע בסי' נג (סעי' יא) שרק ש"צ אינו יכול להיות באופן כזה, אבל להתפלל כך משמע שמותר, ביאר הב"ח (ד"ה אפילו) בדברי מרן שמדובר בעני שאין לו בגד אחר, ולכן יכול להתפלל כך, ואפי' בעני אסור לו להיות שליח ציבור, אבל באדם רגיל שאינו עני, אין לו להתפלל כך כלל, וצריך להיות מכוסה כראוי לפני מלך, ורק בדיעבד אינו מעכב. ומ"מ כתב הישכיל עבדי דאם אין לו בגדים למעלה ממותניו אין להקל אפי' בעני.
6. אף שמעיקר הדין ראוי ונכון לאזור אזור בשעת התפילה, משום היכון לקראת אלוקיך ישראל, מכל מקום בזמנינו הרבה קהילות לא נהגו בזה, ונהרא נהרא ופשטיה. בגמ' שבת איתא למ"ד תפלת ערבית רשות, כיון דשרא המייניה לא מטרחינן ליה. פירוש לאחר שהתיר אזורו, אין מטריחין אותו לחזור ולחגור כדי להתפלל. ופריך וליצלי הכי, פירושו יתפלל בלא חגור, ומשני משום הכון לקראת אלהיך ישראל. והוכיח מכאן בעל התרומה שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפלה, ואפי' אם חגור חגורה תמיד באופן שאין לבו רואה את הערוה, צריך שיהיה לו אזור מיוחד לתפילה, ויכסה ראשו. ובדיעבד כתב המשנ"ב (סק"ד) אם התפלל בלא אזור יצא ידי חובתו, ושיש אומרים דדווקא מי שרגיל כל היום בחגורה, אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה, גם בשעת התפילה אין צריך לחגור, ומיהו מידת חסידות יש בזה. ועי' בספר קריינא דאגרתא (ח"ב אגרת פא) והליכות שלמה (תפילה פי"א ארחות הלכה הערה 45 אות ד') שכתבו שדווקא בזמניהם היה בזה מידת חסידות, כיון שכשרצו ללכת למקומות חשובים או לאנשים חשובים היו חוגרים איזור שהיה משלים את הבגד, ולכן היה בזה משום היכון בתפילה, אבל בזמנינו שאין נוהגים כן ללכת לפני אנשים גדולים, ה"נ אין בזה משום היכון.