הלכות שליח ציבור חלק ד

אין ממנים לשליח ציבור מי שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. כלומר מי שמבטא אות ע' כאות א' או אות  א' כ כאות ע', אות ח' כאות כ' או ה', ולהיפך. שו"ע (סי' נג סעי' יב) כמ"ש בגמ' מגילה (כד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. ואין להקל בזה ואין להעלותו אפי' באקראי כל שיש שם אחר היודע לבטא האותיות כהוגן (באה"ל ד"ה אין ממנין) ואם כל תושבי המקום מבטאים כך מותר. כ"כ המשנ"ב (סקל"ז) בשם המג"א והרדב"ז. ועי' בבאה"ל (ד"ה מי שקורא) שמיקל בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה, אמנם בני עדות המזרח החמירו בזה.

ומי שהוא כבד פה וכבד לשון, אין  למנותו לש"ץ. כ"כ המשנ"ב (סקל"ז). אמנם מי שיש לו שיניים תותבות וכעת יכול לבטאות את האותיות כהוגן, אבל אם יסיר את שיניו לא יוכל לבטאות, יכול לרדת לכתחילה להיות שליח ציבור. (כן פסק מרן הגרע"י בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סי' יח) וכתב לדחות את מה שכתב בשו"ת פאת שדך (סי' לה) להחמיר בזה.

ואם אין מי שהוא ראוי כמותו, ויכול לבטאות את האותיות כהוגן על ידי מאמץ יש להקל. כתב הפר"ח שאם יש מי שאין ראוי כמותו לעלות שליח ציבור אבל אינו יודע לבטאות את האותיות כראוי, שמותר להורידו לתיבה אפי' בחתין ההין ובההין חתין, והפני משה חולק עליו וסובר שאפי' בדליכא אחר לא שרי לא שרי רק כאשר מתאמץ לבטאות את המילים כהוגן, שורש מחלוקתם על פי המבואר בגמ' ב"מ (פה:) שרבי הוריד את רבי חייא שיתפלל בתענית ציבור, והקשו התוס' (שם פו. ד"ה ואחתינהו) דאף שמצינו שר' חייא לא היה יכול לומר וחכיתי, וא"כ כיצד רבי העלהו, הלא במגילה איתא שאין מעלין מאנשי חיפא וכו', ותי' דה"מ היכא דאפשר באחר, משא"כ בסיפור של רבי לא היה אפשר באחר, (שם שאל רבי את אליהו הנביא אם יש בדור הזה מי שיכול להביא את המשיח קודם זמנו, וענה לו אליהו הנביא שאם יעלה רבי חייא עם בניו יוכלו להביא את המשיח, עיי"ש סוף הסיפור), ובתוס' מגילה (כד: ד"ה כשאתה) תירצו באופן אחר, שכשהיה רבי חייא מתאמץ לקרא אותה כהוגן על ידי טורח, היה מצליח. והנה הפר"ח נקט כמו התירוץ בבבא מציעא ודחה את התירוץ במגילה, ולכן נקט שאם אין מישהוא אחר ראוי יותר, מותר להעלותו אף אם אינו יודע לבטאות כלל את האותיות, אמנם בשו"ת חקרי לב חלק א' (חאו"ח סי' טו בד"ה אך ממקום אחר) כתב להחמיר דדווקא כאשר יכול לבטאות את המילים על ידי טורח ניתן להעלותו. וכ"כ הברכ"י (אות ה') ולפסק הלכה בכה"ח (סי' נג סקס"א) נקט כהפרי חדש להלכה דשרי, והוסיף שכך דעת הברכ"י והחקרי לב, ופלא הוא שלא כתב שהם חולקים וכן הקשה בהלכה ברורה (שם אות כד) ולכן אין להעלותו לש"ץ רק אם יוכל לבטאות המילים על ידי טורח, וכ"פ בילקוט יוסף (סי' נג אות י'), ומ"מ כתב המשנ"ב (סקל"ח) דאף לפר"ח אין למנותו לש"ץ קבוע, שמא יבא מי שיודע לבטאות את האותיות כהוגן.

מלבוש השליח ציבור צריך להיות מכובד ונקי, וצריך שיהיו זרועותיו ורגליו מכוסות עד למטה, ולכן ילבש מכנסיים ארוכות. (מג"א סק"ז וכה"ח סקס"ב).

פוחח והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה. שו"ע (סי' נג סעי' י"ג) מקור הדין בגמ' מגילה (שם) פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו. וכתב הערוך (ערך פחח) שפוחח הכוונה למי שלבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידיים, אלא ידיו ערומות. והטעם שאין להעלותו לש"ץ משום שאין זה כבוד הציבור. לכן הלובש חולצה בשרוולים קצרים, אם חלק היד שבין המרפק לבית השחי מכוסה בשרוולים, רשאי לעבור לפני התיבה, אבל אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מן הזרוע מעל המרפק מגולה, אינו רשאי לעבור לפני התיבה, מפני כבוד הציבור, ויש בזה גם משום הכון לקראת אלוקיך ישראל. מדברי הראשונים מבואר שכל עניין פוחח הוא דווקא כאשר גם כתיפיו מגולות, אבל אם כתיפיו מכוסות אין איסור, כן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפילה הי"ב) והרי"ף (שם בהלכות) ובספר המאירי (שם) ורי"ו (נתיב ג' ריש חלק ו') והגר"א (סי' נג סקכ"א) והמשנ"ב (סקל"ט), אמנם במרן מבואר דמי שזרועותיו מגולים אינו יכול להיות שליח ציבור, ומשמע דאף אם כתיפיו מכוסות אין להעלותו לש"ץ, וצריך עיון מדוע נטה מרן מדברי הראשונים והחמיר יותר, אמנם לפסק הלכה אין לנו אלא כפסק מרן,  ולכן אין להעלותו לש"ץ באופן הזה, וכ"פ בהלכה ברורה (אות כה), אמנם אם השרוולים מגיעים עד המרפק יש להוכיח מדברי התוס' (מנחות לז. ד"ה קיבורת) שהחלק בין המרפק לבין בית השחי הוא הנקרא זרוע, אבל החלק שבין היד לבין המרפק נקרא בשם קנה, ואינו בכלל מקומות המכוסים שבגופו, לכן אם רוצה לעלות לש"ץ יתעטף בטלית ויכסה זרועתיו, ואם אין שם טלית מותר להעלותו במקום צורך להתפלל כך, ובכל אופן יש ליזהר שלא לעשות מחלוקת מזה. (ילקוט יוסף שם אות יא). ומכל מקום רשאי להתפלל לעצמו כאשר לובש מכנסיים קצרות,  ובלבד שיזהר ליטול ידיו קודם התפילה ולא יגע ברגליו בזמן התפילה. על פי המבואר במסכת סופרים (פי"ד הט"ו) דכל שכרעיו נראים פורס על שמע לומר קדיש וקדושה, לפי שמחוייב בדבר, אבל אינו עובר לפני התיבה להיות שליח ציבור שאין זה כבוד הציבור. נמצא שיכול להתפלל בעצמו כך. אמנם בודאי שיש מעלה ללבוש בגדים ארוכים לכבוד התפילה ומשום "היכון לקראת אלוקיך ישראל".

סומא יורד לפני התיבה ובלבד שלא יקרא בתורה, משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. (שו"ע סי' נג סעי' י"ד). וכן לגבי חרש, אף שיש להחמיר שלא להעלות חרש המדבר ואינו שומע, מ"מ אם שומע באמצעות מכשיר שמיעה, רשאי לעבור לפני התיבה אף לכתחילה. כן פסק מרן הגרע"י (יבי"א ח"ז חאו"ח סי' יח).